אימפרו: אימפרוביזציה והתיאטרון / קית' ג'ונסטון

impro cover

קית' ג'ונסטון עושה את הלא־ייאמן: הוא מלמד בני־אדם להיות ספונטאניים. הוא מראה כיצד יצירתיות אינה נחלתם של יחידי־סגולה בעלי נפש אמנותית, כי אם יכולה להתפתח ולשגשג אצל כל אחד מאתנו. היכולת לדמיין, העלולה לעורר חששות, זוכה כאן לעידוד בגובה העיניים. ברובד הגלוי, ספר זה הוא חובה לכל מי שמבקש להופיע בפני קהל – שחקנים, מורים, אנשי עסקים וכיוצא באלה; המחבר חושף את מרכיביו של הרגע החי, שרבים כל כך נשבים בקסמו בעת צפייה בהצגה, בסרט, במשחק תפקידים (כתרגול בסדנאות מנהיגות, במופע אינטראקטיבי של תיאטרון פלייבק ודומיו, ועוד). אך ברובד העמוק יותר, ג'ונסטון מגלה את סודות האינטואיציה; לפיכך, טיפוח הרגישות למחווה גופנית או מילולית מקפל בתוכו בשורה: ספרו של ג'ונסטון הוא הרבה יותר ממדריך אלתור למתחילים או למתקדמים. זהו כלי־עזר להגברת האותנטיות האישית והאמפתיה לזולת.
ד"ר עמית פכלר, מנהל המכון לטיפול רגשי במרכז הקליני הבין־תחומי באוניברסיטת חיפה

קית' ג'ונסטון (יליד אנגליה, 1933), חלוץ תיאטרון האימפרוביזציה, הצליח בדרכו המיוחדת ללמד סטודנטים לא להיות משעממים. ג'ונסטון שיחק בתיאטרון רויאל קורט, לימד באקדמיה המלכותית לאמנויות התיאטרון ווחיבר כמה מחזות — אך התפרסם במיוחד בזכות ספריו ושיטותיו ללימוד אימפרוביזציה. הוא פיתח תרגילי אימפרוביזציה רבים המיושמים בשיעורי משחק ובסדנאות ברחבי העולם.
כיום ג'ונסטון מתגורר בקנדה ומכהן כפרופ' אמריטוס באוניברסיטת קלגרי. ספרו 'אימפרו' תורגם לשפות רבות והיה לרב מכר ברחבי העולם.

 

הקדמה

אילו זכו המורים בתיאטרון הבריטי לאותו כבוד כמו הבמאים, המעצבים והמחזאים שלו, היה שמו של קית‘ ג‘ונסטון שגור על פי כל כשמותיהם של ג‘ון דקסטר, ג‘וסלין הרברט, אדוארד בונד ויתר הכישרונות הצעירים שנתגלו על ידי ‘תיאטרון חצר המלכות’ בסוף שנות החמישים של המאה העשרים. כראש מחלקת כתבי היד של התיאטרון, מילא ג‘ונסטון תפקיד מכריע בפיתוחו של ‘תיאטרון הכותבים’, אך לציבור הרחב הוא מוכר רק כמחברם של אי אלו מחזות משניים, כגון “מרוץ הסירות של בריקסם” ו“הופעתו של הנפיל”.
כפי שהוא מגולל בספר זה, ג‘ונסטון החל את דרכו ככותב שאיבד את יכולת הכתיבה, והגיע שנית אל אותו מבוי סתום ועגום כאשר פנה לעסוק בבימוי.
הסיפור הוא סיפור היחלצותו.
הכרתי את ג‘ונסטון זמן קצר אחרי שהצטרף אלינו ל‘חצר’ בתפקיד קורא מחזות חדשים, והוא עשה עליי רושם של מהפכן אידיאליסט המחפש גיליוטינה. הוא מצא שחיתות בכל מקום. ג‘ון ארדן, שהיה גם הוא בוחן מחזות באותם ימים, זוכר אותו כ‘קיצוני המחמד’ של ג‘ורג‘ דיוויין, או ‘אביר המצפון’.
התיאטרון הקים בתקופה ההיא את ‘קבוצת הכותבים’ ואת ‘הסטודיו לשחקנים’, שנוהלו על ידי ג‘ונסטון וּויליאם גסקיל, והשתתפו בהם אז גם ארדן, אן ג‘ליקו, ומחזאים נוספים מהבציר הראשון של התיאטרון. הייתה זו נקודת המפנה. “קית‘,” אומר גסקיל, “החל ללמד סגנון אימפרוביזציה ייחודי משלו, המבוסס ברובו על סיפורי אגדות, אסוציאציות מילוליות, אסוציאציות חופשיות ותגובות אינטואיטיביות, ומאוחר יותר לימד גם עבודת מסכות. מטרת עבודתו הייתה גילוי מחודש של הדמיון אצל מבוגרים; חזרה אל כוח היצירה הילדותי. ויליאם בלייק הוא נביאו, ואדוארד בונד ־ תלמידו”.
המעשה החשוב הראשון של ג‘ונסטון היה לשים קץ לדיונים חסרי התוחלת ולהפוך את הישיבות לפגישות של עבודת משחק. חשוב היה מה שקורה, ולא מה שמישהו אומר על זה. “היום קשה לתפוס כמה חדשני זה היה ב–1958,” אומרת אן ג‘ליקו, “אבל זה היה נכון בעיני”. חברים נוספים בקבוצה היו ארנולד וסקר, וול סוינקה ודיוויד קרגן, וגם בונד, שהיום מכיר בג‘ונסטון כ“קטליזאטור שהפך את החוויה שלנו לניתנת לעיצוב על ידינו”. כדוגמה הוא מזכיר תרגיל בעיוורון, שאותו שילב מאוחר יותר במחזהו “ליר”, וארדן, ג‘ליקו וּוסקר מוסיפים אינסוף דוגמאות לקטעים ואף למחזות שלמים שנכתבו מאוחר יותר בהשראת עבודת הקבוצה. בעיני קרגן, “ג‘ונסטון ידע איך לשחרר את דיוניסוס” – מה שבסופו של דבר עזר לו לשחרר גם את עצמו.
מדוגמאות אלה אפשר להבין את המקום המיוחד שקיבלו המורים בתיאטרון בניהולו של דיוויין, וכיצד שימש התיאטרון אמצעי עבור ג‘ונסטון לשחרר את עצמו על ידי האקט של שיחרור אחרים. כעת הוא מוסר לידי הקורא את צרור המפתחות שהשיג בגבורה. ספר זה הוא תוצר של עשרים שנות עבודה מקורית ומלאת סבלנות; זהו מדריך חכם, מעשי ומצחיק עד דמעות, להישרדות באמצעות הדמיון. כל ‘טיפוס אמנותי’ המכיר את חווייתו של המחבר, את התחושה כי כישרונו גווע לנגד עיניו, מוכרח לקרוא את הספר.
אחד המחזות של ג‘ונסטון עוסק באדון של טירה שוממה, ‘זאב בודד’ זקן ואימפוטנט, שיש לו מספיק חזון כדי למלא מבעוד מועד את המקפיא שלו בזרע. עקב הפסקת חשמל משתחרר לו זרעון אחד וקופץ לאקווריום. משם הוא חומק אל תעלת החפיר של הטירה, גדל בה למימדי ענק, וממנה ממשיך לו אל הים הפתוח, לחיות חיי חופש כלוויתן עצמאי.
זוהי תמצית השקפתו של ג‘ונסטון. הדמיון שלך איננו אימפוטנט אלא אם אתה מת. הוא רק קפוא. כבה את הצנזורה האינטלקטואלית וקבל את התת-מודע כחבר. הוא יוביל אותך למקומות שלא חלמת עליהם ויוליד תוצאות מקוריות בהרבה מכל מה שתשיג אם תנסה להיות מקורי.
פתחו את הספר בכל תרגיל שתרצו ותיווכחו לדעת שהתת-מודע מספק את הסחורה. וכבר לפניכם היפופוטמים הסורגים סוודרים מחוטי תיל, ופציינט הסובל מתולעי-עץ מדביק במחלה את הרהיטים במשרד הרופא. שירים נכתבים יש מאין, שחקנים עוטי מסכות קוסמים את עצמם חזרה אל ילדותם, ומלודרמה ויקטוריאנית משוחקת בחרוזים מאולתרים. במקום שבו ההיגיון הרציונאלי עוצר, ממשיכים סיפוריו של ג‘ונסטון לקפץ להם בצהלה אל תוך הלא-נודע. אם מנהל בית ספר מתאבד בייאושו, הוא ימצא את עצמו מול הוועד המנהל של בית הספר בכניסה לגן העדן. אם גיבור הסיפור נטרף על ידי מפלצת, הוא יהפוך לגוש צואה הירואי וידהר בגבורה אל עבר הרפתקאות חדשות.
אני עצמי לא ראיתי אף אחד מהרעיונות הללו על הבמה כשהועלו על ידי סטודנטים ועל ידי 'מכונת התיאטרון'; אחד ההישגים הגדולים של הספר הוא הצלחתו להחיות את האימפרוביזציה על הנייר. כמו כל חובבי התת–מודע הגדולים, ג‘ונסטון הוא רציונליסט איתן. הוא מגייס אינטלקטואליות ממולחת, המבוססת על אנתרופולוגיה ופסיכולוגיה, על מנת להרוס כל אינטלקטואליות בתיאטרון. בכל מקום שחסר מינוח טכני הוא ממציא מונחים משלו, המתארים בפשטות בהירה את הבלתי ניתן לתיאור. דרך הגילוי המחודש של עולם הדמיון הילדותי, בחן ג'ונסטון את אבני הבניין שלו: מהו סיפור? מה מצחיק אותנו? אילו מערכות יחסים ‘תופסות’ אותנו כקהל ־ ומדוע? כיצד יודע המאלתר מה עומד לקרות? האם קונפליקט הוא רכיב הכרחי בדרמה? (התשובה היא לא).
לשאלות יסוד אלו ורבות אחרות מספק הספר תשובות בלתי צפויות שיש להן שימושים והשלכות לא רק בתחום התיאטרון אלא אף עבור חיי היומיום. התגובה הראשונה של מי שקורא את התרגילים היא רצון לרוץ מיד ולנסות אותם על הילדים או על עצמו. לדוגמה:
מתל הנמלים
כשבידי משוט
את כל מי שהבנתי
יצאתי כך לשחוט.
ועל אחרון תלים
חופשי מכל אויביי
תפסתי ת‘דבורים
קיבלו מכות ודי.

זהו ‘שיר ללא הפסקה’ שנכתב בחמישים שניות בדיוק. הוא אמנם לא מדהים, אבל זה יותר ממה שיצא לי אי פעם מכל ספר הדרכה אחר על דמיון. ההבדל הוא בכך שהניתוח של ג‘ונסטון לא עוסק בתוצאות אלא בלהראות ‘איך עושים את זה’. לעבודתו תרומה פורצת דרך בתחום הספרות העוסקת בתיאוריה של הקומדיה, ולקומיקאים יש הרבה מה ללמוד ממנה. אין ספק שיש לה יותר מה להציע מאשר למרדית', לברגסון או לפרויד – שאליו פונה בעת מצוקה גיבורו המיוסר של הית‘קוט ויליאמס ב"חצי השעה האחרונה של הנקוק” (Tony Hancock). הוא צולל בתקווה אל "בדיחות ויחסן לתת-מודע” ולבסוף שומט את הספר מידיו בצעקת ייאוש: “איך הוא היה מסתדר בתור ההופעה השנייה בתיאטרון גלזגו אמפייר?” אילו פנה הנקוק לספר הזה במקום לפרויד, אולי היה זוכה לסוף טוב.

אירווינג וורדל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים